1. זהו פסק דין בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובעת, כתוצאה מפגיעתה מירי שוטרים. הוחלט לדחות את התביעה, ולהלן הנימוקים.
2. האירוע במהלכו נפגעה התובעת, התרחש ביום 13.9.08, בדירת גיסתה לשעבר של התובעת - הגב' ליאורה ס. (להלן:
"ליאורה"), גרושתו של אחי התובעת, מר יחיאל ס. (להלן:
"יחיאל") אשר מוכר כחולה נפש.
לטענת התובעת, בשל מצבו של יחיאל, נאלצו בני המשפחה לאשפזו מדי פעם, עובר לאירוע הנדון בתביעה זו, אשפוז פסיכיאטרי בכפייה.
במועד האמור לעיל, הגיע יחיאל לבית ליאורה, לבקר את ילדיהם המשותפים, ובשל שהיה נתון במצב נפשי "רעוע" כהגדרת התובעת, בקשה ליאורה מן התובעת להגיע למקום, ולהיות נוכחת בעת הביקור. התובעת הגיעה לדבריה מיד, לדירתה של ליאורה, מלווה באחיה נסים, ונוכחה, כי יחיאל אכן זקוק לטיפול רפואי פסיכיאטרי.
לטענת התובעת, יחיאל חשש כי יכפו עליו אשפוז פסיכיאטרי, ונוכחותו של נסים חיזקה את חששו זה, על רקע ניסיון העבר. לפיכך, התפרץ יחיאל בצעקות על נסים, והודיע לנוכחים, כי ברשותו סכין יפני, וכי אם יגיעו שוטרים ללוותו לבית החולים, יפגע בשוטרים.
בשלב זה, עזב נסים את הדירה, ויחיאל יצא אחריו. אז התקשרה ליאורה לתחנת המשטרה, בקשה סיוע, לצורך אשפוזו של יחיאל, וסיפרה למוקדנית, כי ברשותו סכין, וכי יש סכנה כי ינסה להשתמש בו, כדי לפגוע בשוטרים שיבואו לקחתו. לטענת התובעת, בהמשך, הרגיעו היא וליאורה את יחיאל, עלו עמו בחזרה לדירת ליאורה, ונעלו את דלת הדירה. התובעת הוסיפה וטענה, כי בשלב זה, לאחר שיחיאל נרגע, לא סיכן איש מהנוכחים בדירה.
לטענת התובעת, עובר להתרחשות שתוארה לעיל, שהו ילדי ליאורה ויחיאל, באחד מחדרי הדירה, כשהדלת נעולה, כדי למנוע מהילדים, לצפות בפינוי אביהם בכוח.
בהמשך, לטענת התובעת, הגיעו שני שוטרים לדירה, נקשו בדלת, התובעת פתחה את הדלת, והכניסה אותם לדירה . מיד כאשר ראה יחיאל את השוטרים, הבין, כי הגיעו על מנת לקחתו לאשפוז כפוי, הוציא מכיסו את הסכין היפני שהיה ברשותו, ואיים באמצעותו על השוטרים. לטענת התובעת, בשלב זה נסוגו השוטרים לאחור, יצאו מן הדירה, לעבר חדר המדרגות, וכאשר היה יחיאל במרחק של כשני מטר מהם, הורה אחד השוטרים לחברו לירות ביחיאל. השוטר האחר, כרע על ברכו, כיוון את האקדח, באמצעות הכוונת, וירה מספר יריות לעבר יחיאל. כתוצאה מן הירי, נפגע יחיאל ברגלו, וגם התובעת, אשר לדבריה ניסתה לברוח, אל עבר מטבח הדירה, נפגעה בכף רגל שמאל ובשוק רגל שמאל.
לטענת התובעת, עוולו כלפיה השוטרים ברשלנות, בביצוע הירי, אשר לסברתה, לא נדרש בנסיבות, והנתבעת נושאת באחריות שילוחית למעשיהם, ועל כן עליה לפצות את התובעת, על נזקיה.
לכתב התביעה צורפו חוות דעת מומחים - חוות דעת האורטופד ד"ר גד ולן, אשר חיווה דעתו, כי לתובעת נגרמה בגין האירוע, נכות אורטופדית בשיעור 20%, בגין הגבלת תנועה במפרק כף רגל שמאל, וכן נכות פלסטית בשיעור 10%, בגין צלקות מכוערות, וחוות דעת הפסיכיאטר - ד"ר אשר שיבר, אשר חיווה דעתו, כי לתובעת נגרמה עקב פגיעתה באירוע, נכות בשיעור 10%, בשל תסמונת בתר חבלתית.
3. הנתבעת הכחישה, את טענות התובעת, לעניין אחריות השוטרים ואחריותה של הנתבעת בנזיקין, וטענה, כי השוטרים פעלו כדין, בסבירות, בזהירות, במיומנות, ותוך הפעלת שיקול דעת ראוי. כן טענה, כי התאונה לא היתה ניתנת לצפייה, או למניעה, מראש.
לטענת הנתבעת, הגיעו השוטרים לדירת ליאורה, לאחר שהתקשרה אל מוקד המשטרה, ודיווחה, כי יחיאל מאיים עליה באמצעות סכין. המדינה טענה כי כאשר התקרבו השוטרים לבניין שמעו צעקות: "
אני ארצח אותך, לא אעזוב אותך". לטענתה, כאשר נכנסו השוטרים לדירה, תקף יחיאל את ליאורה בפניהם, וכאשר נגשו אליו, הוציא יחיאל מכיסו סכין יפני ואיים לדקור אותם, תוך הנפת ידו לעברם. נוכח האיומים, נסוגו השוטרים לאחור, אל מחוץ לדירה, אך יחיאל הלך בעקבותיהם, והמשיך להניף את הסכין לעברם. אז, כאשר חש אחד השוטרים בסכנה לחייו ולחיי בני משפחתו של יחיאל, שלף את האקדח, וירה שתי יריות ברגליו של יחיאל. המדינה הוסיפה וטענה, כי גם לאחר שנפגע יחיאל מן הירי, המשיך להשתולל ולהתנגד למעצר, ורק לאחר שהשתלטו על יחיאל, הבחינו השוטרים בתובעת, שנפגעה
"...מרסיסי הכדור שנורה".
הנתבעת טענה, כי השוטרים לא התרשלו, כאשר ביצעו את הירי, וכי פעלו בהתאם להוראות נוהל פתיחה באש, שכן, הירי נדרש על מנת להגן על השוטרים, מפני תקיפה בנשק קר,
"...שהעמידה בסכנת פגיעה ממשית מידית את חייו או את שלמות גופו של שוטר או של אחרים...".
הנתבעת הכחישה, את הקשר הסיבתי הנטען, בין הפגיעה כתוצאה מן הירי, ובין נזקיה של התובעת, וכן הכחישה, את הנזקים הנטענים.
הנתבעת הגישה גם היא, שתי חוות דעת מומחים מטעמה - חוות דעת האורטופד, ד"ר שלמה בלום, אשר חיווה דעתו, כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה, בתחום האורטופדי, שכן, כאשר בדק אותה, לא מצא כל הגבלת תנועה ברגלה. המומחה העריך, את נכותה הצמיתה של התובעת, בשל הצלקת ברגלה, בשיעור 5%.
מומחה מטעם הנתבעת בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר אהוד רוזיצקי, סבר, כי לא נותרה אצל התובעת נכות נפשית צמיתה, בגין האירוע, אך העריך, כי נגרמה לה, נכות נפשית זמנית בשיעור 10%, לתקופה של שנתיים, מאז האירוע.
4. הצדדים הסכימו, כי ימונו מומחים מטעם בית המשפט, ועל יסוד הסכמתם מונו, ד"ר נפתלי רובינשטיין, כמומחה בתחום האורטופדיה, וד"ר רפאל אידלמן, כמומחה בתחום הפסיכיאטריה.
ד"ר רובינשטיין חיווה דעתו, כי לתובעת נכות בשיעור 10% בגין צלקות בשוק רגל שמאל. כמו ד"ר בלום לפניו, גם ד"ר רובינשטיין, לא מצא מגבלת תנועה ברגל שמאל של התובעת, ועל כן קבע, כי לא נגרמה לה נכות צמיתה, בשל מגבלת תנועה, כפי שטענה.
ד"ר אידלמן, העריך, כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10%, בגין הפרעת דחק בתר חבלתית. בתשובה לשאלות הבהרה שהפנתה אליו הנתבעת, קבע, כי יש לייחס רק מחצית הנכות לאירוע, על רקע מצב שקדם לו.